אנו מנהלים כעת מערכת שאפילו הבנת המורכבות שלה היא מעבר להשגתנו (הגוף שלנו). איך זה ייתכן?
אחת התשובות היא שהרבה אוטומטי. אם נטה את הראש ימינה, השורה הזו עדיין תהיה מאוזנת. יש לנו מערכת ייצוב מדהימה שתמיד דלוקה. המודעות לא צריכה לשלוט עליה וגם לא צריכה. אנו לא יודעים איך אנו מדברים. כלומר, אנו לא יודעים אפילו איך נראים מיתרי הקול שלנו, שלא לדבר על איך אנו שולחים אליהם מסרים עצביים. אנו לא יודעים אפילו איך אנו מבצעים "דיבור פנימי". לפחות מנגנון אחד די בולט והכרחי במערכת כזו – כל מה שיכול להיות אוטומטי יהפוך לכזה. חלק מהמנגונים מולדים ולחלקם אפשר אולי לקרא "הרגל". לפעמים קשה לנו לזכור עם עשינו משהו כיוון שלא אנחנו עשינו את זה אלא מנגנון ההרגל. הנסיון לחרוג אל מעבר לאוטומציה ההכרחית של עצמנו היא האתגר להרחבת המודעות.
דפים ברוח 