לכל דבר בעולם שקיים יש ביטוי חומרי. גם למידע. גם לרעיון. גם למחשבה. לכן אנו עשויים בטעות לחשוב שאם מצליחים להבין את החומר, אז מבינים הכל. זה די רחוק מהאמת. נניח שאנו יצור דמיוני עם היכולות הבאות: אנו יודעים את חוק הפיזיקה הבסיסי וברגע מסויים אנו מסוגלים לראות את כל החומר ביקום. כל אלקטרון קוורק וכו'. נניח גם שמשהו שואל אותנו מה אנו רואים. מה נגיד? קודם נשים לב מה אנו לא רואים. אנו לא יכולים לראות כוס זכוכית כיוון שאנו רואים רק את האטומים שמרכיבים אותה ולא את הכוס עצמה. למעשה גם את האטומים איננו רואים כיוון שהם רק תופעה. במצב זה אין שום חלקיק ביקום שהוא יותר מעניין מחלקיק אחר. אלקרטון בלב השמש לא יותר מעניין באלקטרון בקשקוש הטוש של ילד. גם את השמש וגם את הטוש אנו לא רואים.
אנו גם לא יודעים לבצע פעולה שנראית לנו טריוואלית – זיהוי תבניות דומות ואפילו לא זיהוי תבניות כלשהן. זו הסיבה שבגללה לא נצליח לראות כי קיימת מערכות של שמשות ביקום שלנו. אנחנו לא מכירים, למשל את התבנית עיגול וכמובן לא את התבנית אלפיסה. לכן מנקודת מבט זו, אם באמת ישאלו אותנו מה נראה, נצטרך לתאר את היקום כולו. זה לא יהיה יותר מעניין מתיאור CD כרצף של אפסים ואחדים ללא תיאור שיטת הקידוד.
מכאן די ברור שהמדע הוא מעניין לא כיוון שהוא עוסק בחומר הבסיסי אלא כיוון שהוא מצליח לזהות תבניות בחומר. החומר עצמו לאין ערוך פחות מעניין מהתבניות שהוא יוצר.
דפים ברוח 