פיזיקה, מתמטיקה וחוק גדל

נניח שכאשר נגלה סוף סוף את מבנה הפיזיקה, נמצא איזומורפיזם בינו ובין תורה מתמטית מסוימת. זה יהיה מצב בעייתי כיוון ששום תיאוריה מתמטית כזו אינה שלמה. כלומר, יהיו משפטים שהם לא נכונים ולא בלתי נכונים. אבל הפיזיקה לא יכולה להרשות לעצמה להיות "לא שלמה". האלקטרון צריך לעשות משהו. אין לו איזה מרחב התלבטות. הוא לא יכול פתאום להבין שדרושה לו אקסיומה נוספת. יש כאן סתירה בין הפיזיקה שחייבת להיות שלמה לתורה אקסיומטית מתמטית שהיא בלתי שלמה. אם כך איך ייתכן איזומורפיזם כזה?

הטריק של האבולוציה

זה באמת טריק מגניב. מגרילים חוקי פיזיקה. מגרילים שמש. מגרילים כוכב לכת עם הרכב כימי מסויים והופ מקבלים תהליך שיוצר בסופו של דבר חוקי ברידג'.

אבל אולי טריק זו לא המילה המתאימה. נניח שהחיים נוצרו באמת בתהליך אקראי בלחץ הברירה טבעית.  אז מה, אם כך, תהיה המילה הטובה ביותר בה נוכל להשתמש.  אולי "תהליך-מורכב-אך-בלתי-נמנע-שאנו-די-שמחים-שהוא-קרה", או אולי "פוקס-חבל-על-הזמן".

האבולוציה אכן קרתה אבל עדיין צריך איכשהו לתת למילה הזו צבע ותחושה. אין דבר כזו שלמילה כזו לא תהיה תחושה בכלל. במקרה הכי אפור פשוט תהיה למילה תחושה ריקנית. אני מציע לקשר למילה הזו תחושה של התפתחות והבשלה. קישור עדין ומנחה אך לא מאלץ. קישור בין העבר והעתיד.

היפוך הסיבתיות

יש את כל העניין הזה עם הסיבתיות שעושה לכל מני אנשים צרות מאיזשהי סיבה.

יש שני דרכים להסביר מאורע :

הסבר סיבתי: "זה קרה כי"

הסבר תכליתי: "זה קרה כדי"

בפיזיקה ניתוח בסיסי יתבצע באמצעות ההסתכלות הסיבתיות. "האלקטרון זז לשם כי…". בשפות אחרות קיים שימוש נרחב בתפיסה תכליתית.  "ההמוגלובין נוצר כדי…"נניח שאנו מוכנים לקבל אך ורק הסבר סיבתי ולא הסבר תכליתי. זה בסדר גמור. כלומר, זו תהיה התבוננות קונסיסטנטית. מצד שני הסיכוי שלנו לנתח בהצלחה מערכת ביולוגית יהיה בדיוק אפס לכן לא נצליח, למשל, לבצע שום ניבוי שהוא. למעשה, לא נצליח לראות שבכלל קיימת מערכת ביולוגית אם באמת נהיה קונסיסטנטיים בעניין הזה.

ניקח אברון מסויים בתא. למשל ריבוזום. אין אפשרות להתייחס אליו בצורה פורה אם לא נתייחס לתפקיד של הריבוזום. לא נוכל להתייחס לאופן שבו התא מתקן ריבוזומים פגומים. בהסתכלות סיבתית אמתית אין דבר כזה "פגום". למילה פגום קיימת משמעות רק במערכת המנותחת מנקודת מבט תכליתית. באותו אופן המילה הצלחה פשוט אינה קיימת בהתבוננות פיזיקאלית. אלקטרון אינו יכול להצליח או להיכשל. הוא יכול רק לנוע בהתאם לשדות שסביבו.

הפיזיקה יכולה להגיד משהו כמו: "טוב, בסדר, מותר להשתמש במושגים כמו הצלחה אבל רק אם נזכור שזה רק מודל ולא המציאות האמתית עצמה". בסדר. נתן לה להגיד את זה. ממליא אנו יודעים שהגבול בין המציאות והמודל המתאר אותה אינו ניתן להגנה ונוטה להיטשטש.

אגב, המעבר הזה שמתרחש במערכת הביולוגית הבסיסית ביותר של אברון, בין התבוננות סיבתית להתבוננות תכליתית הוא בלתי נתפס בעיני. לא צריך להגיע עד הבעיה הפסיכו-פיזית כדי לתמוהה על היפוך הסיבתיות שקורה כאן.  זה אפילו קורה בעולם מיכני אפילו בלי ההוקוס פוקוס של תורת הקוונטים.

 

 

רואים הכל. לא רואים כלום.

לכל דבר בעולם שקיים יש ביטוי חומרי. גם למידע. גם לרעיון. גם למחשבה. לכן אנו עשויים בטעות לחשוב שאם מצליחים להבין את החומר, אז מבינים הכל. זה די רחוק מהאמת. נניח שאנו יצור דמיוני עם היכולות הבאות: אנו יודעים את חוק הפיזיקה הבסיסי וברגע מסויים אנו מסוגלים לראות את כל החומר ביקום. כל אלקטרון קוורק וכו'. נניח גם שמשהו שואל אותנו מה אנו רואים. מה נגיד? קודם נשים לב מה אנו לא רואים. אנו לא יכולים לראות כוס זכוכית כיוון שאנו רואים רק את האטומים שמרכיבים אותה ולא את הכוס עצמה. למעשה גם את האטומים איננו רואים כיוון שהם רק תופעה. במצב זה אין שום חלקיק ביקום שהוא יותר מעניין מחלקיק אחר. אלקרטון בלב השמש לא יותר מעניין באלקטרון בקשקוש הטוש של ילד. גם את השמש וגם את הטוש אנו לא רואים.

אנו גם לא יודעים לבצע פעולה שנראית לנו טריוואלית – זיהוי תבניות דומות ואפילו לא זיהוי תבניות כלשהן. זו הסיבה שבגללה לא נצליח לראות כי קיימת מערכות של שמשות ביקום שלנו. אנחנו לא מכירים, למשל את התבנית עיגול וכמובן לא את התבנית אלפיסה. לכן מנקודת מבט זו, אם באמת ישאלו אותנו מה נראה, נצטרך לתאר את היקום כולו. זה לא יהיה יותר מעניין מתיאור CD כרצף של אפסים ואחדים ללא תיאור שיטת הקידוד.

מכאן די ברור שהמדע הוא מעניין לא כיוון שהוא עוסק בחומר הבסיסי אלא כיוון שהוא מצליח לזהות תבניות בחומר. החומר עצמו לאין ערוך פחות מעניין מהתבניות שהוא יוצר.

המהות אינה ברדוקציה

נתבונן בגיאומטריה אויקלידית. נניח שאחרי שיעור של 10 דקות לימדנו את יוסי את האקסיומות שעל בסיסן נשענת כל הגיאומטריה האויקלודית. אם המהות היא ברדוקציה, הרי יוסי יודע עכשיו את המהות של הגיאומטריה האויקלידית שכן אלה האמיתות שבבסיסה. לא דרוש שום מידע נוסף מעבר להן.

אבל יוסי כנראה אינו יודע את המהות עדיין. מתי הוא ידע אותה? רק אם הוא ידע איך האקסיומות הללו בונות מגדלים מדהימים. הבנה זו של המבנה של הגיאומטריה הוא זה שנתן השראה עצומה לעולם המדעי. נשים לב שמהות זו אינה עניין של הבנה/אי הבנה. ככל שנעמיק יותר בקשרים הפנימיים המורכבים הקיימים בתורה זו – כך נבין את המהות יותר ויותר.

אם כן יש לנו מצד אחד את הרדוקציה הקיצונית של העולם לסט נוסחאות שהם כמו האקסיומות של היקום הפיזי, ומצד שני יש לנו את ההשלכה המורכבת ביותר של חוקי הטבע – נפש האדם. על פי התפיסה שהמהות נמצאת בהשלכות המורכבות ולא ברדוקציה – מהות היקום נמצאת בנפש האדם. מהות זו מתפתחת כל הזמן דרך האמנות, הלמידה מלקחי ההיסטוריה ושכלול היכולות הרפלקטיביות שלנו דרך המחקר הפיזיקאלי.

ההבדל בין חתול וכלב

הכלב: הבעלים מביא לי אוכל, כנראה שהוא אלוהים.

החתול: הבעלים מביא לי אוכל, כנראה שאני אלוהים.

—

הבעלים של הכלב: איזה פראייר הכלב. אני זורק לו את המקל, הוא מביא לי. אני זורק לו את המקל, הוא מביא לי.

הכלב: איזה פראייר הבעלים. אני מביא לו את המקל, הוא זורק לי. אני מביא לו את המקל הוא זורק לי.

—

איש א: אף אחד לא אמר לי לאן ללכת…

איש ב: אני חופשי!

 

 

 

 

 

 

האוטומטים

אנו מנהלים כעת מערכת שאפילו הבנת המורכבות שלה היא מעבר להשגתנו (הגוף שלנו). איך זה ייתכן?

אחת התשובות היא שהרבה אוטומטי. אם נטה את הראש ימינה, השורה הזו עדיין תהיה מאוזנת. יש לנו מערכת ייצוב מדהימה שתמיד דלוקה. המודעות לא צריכה לשלוט עליה וגם לא צריכה. אנו לא יודעים איך אנו מדברים. כלומר, אנו לא יודעים אפילו איך נראים מיתרי הקול שלנו, שלא לדבר על איך אנו שולחים אליהם מסרים עצביים. אנו לא יודעים אפילו איך אנו מבצעים "דיבור פנימי". לפחות מנגנון אחד די בולט והכרחי במערכת כזו – כל מה שיכול להיות אוטומטי יהפוך לכזה. חלק מהמנגונים מולדים ולחלקם אפשר אולי לקרא "הרגל". לפעמים קשה לנו לזכור עם עשינו משהו כיוון שלא אנחנו עשינו את זה אלא מנגנון ההרגל. הנסיון לחרוג אל מעבר לאוטומציה ההכרחית של עצמנו היא האתגר להרחבת המודעות.

מה עושה שחקן הכדורסל?

נניח שאנו מתבוננים בשחקן כדורסל עם הכדור. נשאל: מה הוא עושה? הוא מכדרר, אבל זו לא בדיוק המודעות שעושה את זה. על זה אחראי פקיד הכדרור. השחקן עצמו רץ קדימה. אבל גם את זה אולי עושה מערכת אוטומטית. השחקן עוקף שחקן יריב, אבל שוב, גם את זה הוא עשה הרבה פעמים, אז אולי זה אוטומטי או חצי אוטומטי. זה מה השחקן הזה באמת עושה במודעות שלו? אולי מתאמץ לנתח את המקום של השחקנים האחרים בקבוצה שלו וחושב למי למסור. ברור מכאן שכמה שיש לשחקן יותר מערכות אוטומטיות כך הוא המודעות שלו יכולה לנהל פעולות מורכבות יותר מעל אלה האוטומטיות. או אולי השחקן המקצועי פשוט מנסה לעשות דבר אחד בדיוק – לנצח.

 

תחושות כמידע מתומצת

אנו מנהלים כעת מערכת שאפילו הבנת המורכבות שלה היא מעבר להשגתנו (הגוף שלנו). איך זה ייתכן?

לפעמים אנו צריכים לקבל החלטה או לפעול על בסיס מידע מהגוף. המידע מגיע אלינו בצורת תחושה. יש תחושות פשוטות כמו רעב ויש תחושות שנושאות מידע עשיר מאוד כמו "נראה שהיא במצב רוח מצויין הערב". תחושות הן דבר די מדהים וכשחושבים על זה הן הכרחיות. הרי המודעות שלנו נעה בסקאלת זמן מאוד איטית ומסוגלת בקושי להתרכז ביותר מדבר אחד בכל פעם. בכל זאת אנו מצליחים לקבל ולנתח כמות עצומה של מידע מהסביבה. המידע הזה מעובד וארוז כתחושה קוהרנטית כך שהמודעות היא בעיקר מערכת לניהול תחושות. כך אנו מצליחים מצד אחד לטפל במידע מסועף ומורכב ובכל זאת להרגיש שיש לנו "קו" מחשבה.